התמונה הגדולה בנויה מהמון פרטים הקטנים. ככל שאני מתבגרת, אישית ומקצועית, אני מצפה מעצמי למקצועיות בעיקר בפרטים הקטנים (כי מהי מקצועיות אם לא הפרטים הקטנים?!). ואז, מגיע הרגע שבו מתפספס איזשהו פרט שמבחינתי הוא הכי חשוב ואני לא מבינה איך זה קרה לי. איך פספסתי אותו?! אני?! לא צירפתי את הקובץ הנכון, לא עשיתי תיאום ציפיות וקיבלתי משהו לא מדוייק, לא ראיתי, לא ביקשתי, לא הוספתי... באותו רגע זה משגע אותי. אולי אפילו באותו היום. אבל אז (איך אני אוהבת את הרגע של "אז"), אז אני מברכת על הלמידה. אני מבינה שחלק מהתפתחות אישית זה לקבל את ההזדמנויות בחיים ללמידה.
התמונה הזו עברה כמה וכמה גלגולים. ציירתי אותה במהלך הסגר הראשון. כשכבר נמאס לי מהקורונה (כששוב נמאס לי מהקורונה...).
באחד הימים, מצאתי בתוכי תחושות של חרדה-פחד-חשש מתוך "ההתנהלות הלא מנוהלת". חוסר השליטה הופיע במלוא הדרו. חוסר השליטה שלי, של ההנהגה, של ההתנהלות העולמית. הרגשתי פחד לא ממוקד. ניגשתי לאייפד וציירתי ציור קצת שונה מהסגנון הצבעוני שמאפיין אותי. כתבתי בלי עין הרע. בהמשך הבנתי שכדאי לשנות את הגישה וכתבתי 'הכל לטובה'. אני זוכרת שתוך כדי הציור, כל מה שעבר לי בראש היה – let it go! כמו שאומרים – שתלך ותשאיר אותנו בענייננו.
ואז, קיבלתי החלטה שאני צריכה להבין שיש מטרה לקורונה הזו והיא באה ללמד אותי משהו. הכל לטובה ועכשיו עלי להבין מה הולך לצאת לי מהסיפור הזה. והמשפט שעלה לי בראש היה Let it come. ההבנה היתה חד משמעית - הקורונה כרגע כאן והיא נשארת.
היא מביאה איתה דברים חדשים, נקודות מבט והתייחסות אחרת למצבים. החלטתי לפתוח את הידיים-הראש-הלב ולקבל את כל מה שאני יכולה לקבל מהתקופה ההזויה הזו.
המחברת שעשיתי עם הציור הזה, מביאה איתה את המסר של אותן הזדמנויות ברגעים שלא ממש עובדים לנו כמו שציפינו.
אז אני מוכנה ומזומנה. ובימים כאלה, כשלפעמים כל מה שנשאר זה להגיע לסוף היום, אני נזכרת בנקודת המוצא שיצאתי ממנה - הכל לטובה.
חמסה חמסה חמסה. בלי עין הרע.
ואם בכל זאת בא לכם לתרגל ולפתוח את הלב-הידיים-הראש למה שהיקום מזמן לכם, אפשר להתחיל כאן -
ויש גם מחברת. בהצלחה לנו:)